לפני כמה שנים, כשעוד לא ידעתי שאני הולכת להוציא ספר,
ישבתי עם כמה יומנים ישנים.
הם היו של חמתי ז״ל. היא כתבה לעצמה – בשקט, בלי כוונה לפרסם או להציג.
משפטים קטנים, רגעים יומיומיים, מתכונים, זיכרונות.
כשנפטרה – נשארו רק המילים.
והמילים האלה, שלא נכתבו עבורי בכלל, הפכו לאוצר.
הבנתי אז משהו גדול:
שיש כל כך הרבה סיפורים אישיים שנשארים לא מסופרים,
כל כך הרבה אמהות וסבתות שלא משאירות אחריהן קול כתוב,
וכל כך הרבה בנות ונכדות – שרק רוצות לדעת עוד קצת. להבין. לשאול.
ככה נולד הרעיון של "אמא תספרי לי" ו־"סבתא תספרי לי".
לא כרעיון שיווקי. לא כמוצר מדף.
אלא כדרך עדינה, פשוטה ואמיתית לשמר זיכרון, להעביר סיפור, לשאול שאלה אחת בכל פעם – ולכתוב יחד משהו שנשאר.
זה לא קרה ביום.
עבדתי על הספרים האלה במשך חודשים ארוכים.
כתבתי עשרות גרסאות. ניסחתי, תיקנתי, התלבטתי.
שלחתי טיוטות לעשרות נשים אמיצות – אמהות, סבתות, בנות –
ושאלתי: מה עובד? מה מרגש? מה חסר?
כל שאלה בספר נולדה מתוך שיחה. מתוך שתיקה. מתוך לב.
כל עמוד נכתב מתוך כוונה אמיתית: לא לייפות את החיים, אלא להרגיש אותם.
וזה עבד.
קיבלתי מכתבים. תמונות. נשים שכתבו לי שהן יושבות עם אמא שלהן בפעם הראשונה מזה שנים,
ופותחות דף, שאלה, ושיחה.
ואז הגיעה ההעתקה.
לא מזמן מישהי העתיקה.
היא קראה לזה בשם כמעט זהה.
עשתה ספר עם אותו מבנה. ניסחה טקסטים דומים.
השתמשה באותן מילים — רק בלי הלב.
ולא, זה לא מחמאה.
וזה לא “כולן עושות אותו דבר”.
זו העתקה. ברורה.
וזו פגיעה.
כי כשמישהי לוקחת רעיון שנולד מתוך כאב וגעגוע אמיתי,
ומציגה אותו כאילו הוא שלה –
היא לא גונבת רק קונספט.
היא גונבת תהליך, נשמה, ערכים, ותחושת שליחות.
אבל יש משהו שאי אפשר להעתיק.
אי אפשר להעתיק את הכנות.
את הלילות שהעברתי בכתיבה.
את השיחות עם נשים אמיתיות שפתחו לי את הלב.
את התגובות שקיבלתי מאמהות שבכו מהשאלות שהספר העז לשאול.
ואת זה – גם עותק זול עם כריכה דקה לא יוכל לשחזר.
אז אני לא כותבת את זה כדי לבכות.
אני גם לא מחפשת תמיכה או רחמים.
אני כותבת כדי להגיד בקול:
זה שלי.
וזה יצירה של אהבה, של דרך, ושל אמת.
הבחירה שלי? לא להיעלב. להמשיך.
אני בוחרת לא להעליב. לא להתרכך.
אני בוחרת להיזכר בשביל מה התחלתי.
אני יוצרת כי אני מרגישה.
אני כותבת כי אני רוצה לשמור.
אני משתפת – כדי שאחרות ירגישו שגם להן מותר.
אני לא מתחרה.
אני בונה משהו שנשאר.
ולכן, אם הגעת לקרוא עד פה –
תדעי שאם תבחרי לקנות את הספרים שלי, את לא רק תומכת בי.
את בוחרת במקור. בכוונה. ביצירה שנולדה באמת.
וזה – משהו שלא ניתן להעתקה.
